החוקרים מדגישים שוב ושוב, ומעל כל במה אפשרית, כי המחקר לא עוסק בסיכון אלא ב"תפיסת הסיכון" על ידי הציבור ובהשפעת המדיה על דעת הקהל. אם זאת הרושם המתקבל מקריאת המחקר והכתבות שפרסמו לגביו, וכן מהכנס עצמו, הוא כי דעת החוקרים והנחת היסוד שלהן שקרינה בלתי מייננת בכלל וקרינת WIFI בפרט אינן מסוכנות כלל וכלל וכי אין על כך עוררין. הרושם שהתקבל מקריאת המחקר וביקור בכנס הוא שהנחת יסוד זו מביאה את החוקרים לחקור את הנושא מנקודת מבט מאשימה את התקשורת לגבי הפצת שקרים ופניקה כאילו הקרינה כן מסוכנת. למעשה אני רואה במחקר כתב אישום נגד התקשרות ומי שמפיץ מידע שהוא לדעת החוקרים לא נכון, מפחיד ומכניס לפניקה לגבי הקרינה הבלתי מייננת. האם אפשרי שכך הדבר? האם אפשרי שמשרד המדע והטכנולוגיה מימן את הכנס כדי להפעיל לחץ על התקשורת ומי שמדבר על הסיכון מקרינה בלתי מייננת כדי שיחשבו פעמים לפני הפרסום הבא?
הדיון בכנס כאמור החל באווירה זו, עד שהעיתונאי אביב לביא הפך את המגמה על ידי כך שסיפר כי דעת המומחה בתחום, פרופ' סיגל סדצקי, אינה שאין סיכון, ולמעשה שכנראה יש סיכון (ראו ראיון של סדצקי לאחר פרסום מחקר הNTP ב2016 -
https://youtu.be/IVvfDNlZoaw?t=96 וגם כאן -
https://news.walla.co.il/item/2965687). יש לציין כי גברת הדס וגמן העובדת במכון תנוד"ע בצמוד לפרופ' סיגל סדקצי ופרופ' סטיליאן גלברג ראש תחום קרינה ורעש במשרד להגנת הסביבה ומי שמכיר בכך שיש נזקים לקרינה בלתי מייננת (ראו הצהרה שלו בפני וועדה בכנסת -
https://youtu.be/Dlys4SETT3s) לא ציינו זאת בפני הפנל והקהל. היה צריך שאביב לביא יפגין מקצועיות וקורקטיות כדי שהדבר יאמר בסופו של דבר. על כך בהמשך.
הכנס החל במצגת של המהנדס משה נצר. מי שמוביל ב40 שנה האחרונות בארץ את תחום המדידה והמיגון לבטיחות קרינה. בין לבין גם יעץ לחברות הסלולר ולפי מה שאמר עזר להפוך החלטה של רשות מקומית שלא להכניס WIFI לבתי ספר ברשות מקומית בארץ על ידי הסבר שהקרינה כל כך נמוכה ולא מסוכנת. בהרצאתו עלה לראשונה המונח "רדיו פוביה" כלומר הפחד מגלי רדיו. התרשמותי שהמסר של הרצאתו הייתה שאין סיכון בכלל מקרינת רדיו ובפרט מקרינת WIFI בה הרמות כל כך נמוכות שלא ניתן למדוד אותן עם מד קרינה וצריך נתח תדרים. מדהים אותי שאדם בעל שיעור קומה מקצועי לא מבין כי בעיית המדידה של קרינת הWIFI לא נובעת רק מחוזק הקרינה, אל מושפעת בעיקר מה DUTY CYCLE (אחוז מהשנייה בו יש למעשה שידור באוויר, ככל שאחוז זה קטן יותר צריך מד קרינה מהיר יותר כדי למדוד יותר נמון את הקרינה ולא לפספס את הפולסים שלה, בWIFI הנתון הזה עומד על בין 2% ל 20% כאשר הרשת מואמסת) הנמוך שלה ומהSAMPLING RATE הנמוך של מדי הקרינה (מהירות הדגימה של המדים של מודדים מוסמכים היא בדרך כלל בין 2 ל 5 דגימות בשנייה מה שלא מאפשר להם למדוד נכון אותות ספרטיים מהירים כגון אות WIFI). נתח תדרים הנהנה בדרך כלל מSAMPLING RATE גבוה ורגישות גבוה מצליח למדוד את האות. טענה זו שלי התקבלה דרך אגב על ידי פרופ' סטיליאן גלברג, ראש תחום קרינה ורעש במשרד להגנת הסביבה.
המשיך ד"ר אורי לרנר בהרצאתו על "עקרון הזהירות המונעת וישומו", בה נגע גם בכך שמידע והזהרות לציבור יכולים להביא למצב חדרה שמשפיע יותר מהמזהם על בריאותו של הציבור וכן באפקט נסבו. האם יכול להיות שד"ר לרנר מעדיף שהציבור לא ידע ממזהמים כדי לשמור על בריאותו?
ההרצאה הבאה הייתה של פרופסור סטיליאן גלברג, ראש תחום קרינה ורעש במשרד להגנת הסביבה. ההרצאה נסובה סביב תפיסת המשרד ומדיניותו.
ההרצאה הבאה הייתה של ד"ר קרן דליות על המחקר עצמו ופילוח הנתונים (ראו תמונות הבאות). פריסת הנתונים אכן מעניינת, אבל ניכר כי הנחת החוקרים היא שאין סיכון בחשיפה לקרינה ולכן התקשורת זרעה פניקה וחרדה בציבור. הנחת יסוד זו של החוקרים לא רק באה לידי ביטוי במהלך הכנס, אלא לדעתי גם יכלה להשפיע על עבודתם. לעניות דעתי המגמה של המחקר הייתה מהרגע הראשון לשמש כתב אישום נגד התקשורת ונגד מפיצי הפניקה. במהלך הפנל התברר, די במקרה, כי הנחת יסוד זו אינה נכונה. על כך כאמור בהמשך.
לאחר מכן החל הפנל הפתוח, לקחו בו חלק פרופ' ברק פישביין מהטכניון, פרופ' איילת ברנע-צוברי, העיתונאי אביב לביא, גב' הדס וגמן ממרכז תנוד"ע , והנחתה אותו סיון קלינגבייל מהתוכנית "עושות חשבון".
בתחילת הפנל, נראה כי בעצם מאשימים את התקשורת כמעודדת פניקה ומביאה מידע לא מבוסס על סיכון שלא קיים.
את מירב האש ספגה תוכנית בהגשת אברי גלעד שזכתה לשם הפופוליסטי משהו " "
איך אנחנו הורגים את עצמנו: קרינה" ששודרה בשנת 2016. מופיעים בה מומחים וחוקרים בתחום, כמו גם רגישים לקרינה, בין השאר אני מככב בה ועזרתי בהכנתה. ראו -
https://youtu.be/bpJsIWuV-PA.
יש לציין כי התוכנית עשתה רעש עצום ואפשרה לרגישים לקרינה רבים שסבלו מהקרינה ולא ידעו או הבינו זאת, לזהות את המקור של הסבל שלהם ולהתחיל בתהליך צמצום החשיפה והשיקום.
הביקורת על התוכנית הזו, בין השאר, היא לדעתי על עצם הבאת רגישים לקרינה לתקשורת. אנחנו כנראה האיום הגדול ביותר על מי שחושב שהקרינה לא מזיקה. אנחנו כנראה מרגיזים במיוחד בעצם קיומנו ובעצם שיש לנו החוצפה לזהות מה עושה לנו רע ולהתנגד לו ועוד יותר בכך שאנחנו יוצאים מהארון בצורה פומבית מזהירים אחרים ומנסים לסייע למי שכבר סובל.
בהמשך התברר כי דעת הרגולטרוים (גם סטיליאן שנכח באולם וגם פרופ' סיגל סדצקי שדבריה הובאו על ידי אביב לביא , ולא הוכחשו על ידי הדס וגמן אשר עובדת בצמוד לפרופ' סיגל סדצקי שלא הייתה בדיון, היא שלפחות יש אפשרות שיש סיכון וכי לא נכון להגיד שאין סיכון וזו עובדה. אביב לביא הביא לשינוי הזה בדיון כאשר אמר "אבל זה לא מה שסדצקי אומרת" בהקשר ל "אין סיכון". (42:53 בהקלטה). ואז סיפר מה היא אמרה לו בזמן המשותף שלהם במסגרת הכנת כתבות השונות שהוא עשה בנושא, שיש סיכון , שהוא מתברר מדעית, שאין וודאות לגבי הגורמים ורמת הסיכון, שאין הסכמה גורפת, שיש קולות לכאן ולכאן ושלדעת פרופ' סיגל סדצקי לתת סלולרי לילד זו לדעתה התעללות בילדים. מכאן הדיון המשיך בהבנה שיש אפשרות שיש סיכון ושיש מה לעשות כדי לצמצם חשיפה, לפחות כך התרשמתי , יכול להיות שאני מטעה את עצמי.
המנחה לבסוף הפנתה שאלה לפרופ' סטיליאן גלברג, תענה לי ב"כן" או "לא", האם אני יכולה לישון בשקט (לגבי הוויפיי)? פרופ' סיטליאן השתהה כמה שניות ואז החל בהסבר ארוך ומפותל על פעילות המשרד בנוגע לסוגי החשיפות השונות, לבסוף אמר "בוודאי". ההרגשה שלי הייתה שהוא מתכוון "אנחנו עושים ככל יכולתנו".
בשלב השאלות הצלחתי להשחיל שאלה (ראו בהקלטה דקה 1:02:20) - "האם הנחת היסוד של החוקרים כי אין כל סיכוי שהקרינה מזיקה (מה שהתברר בפנל כהנחה שגויה) השפיעה על איסוף הנתונים ועיבודם ועל תוצאות המחקר?"
- 18:17 שאלותו הראשונה של מני בן אריה
- 24:00 תחילת הפנל
- 42:53 - דברי אביב לביא לגבי דעת סיגל סדצקי.
- 1:02:20 - שאלה שלי
- 1:05:00 שאלתו של מני בן אריה
- 1:06:35 שאלה של גברת סיוון קלינגבייל לסטיליאן ותשובתו שהתחילה בשתיקה שהייתה שווה אלף מילים.
- 1:09:27 שאלתה של עדית בן אהרון
הפוסט צפוי להתעכן בימים הקרובים במידע נוסף על הכנס.
