שוב ושוב אנחנו למדים שכשעושים טעויות בהבנת הסיכון של חשיפה לקרינה בלתי מייננת(במקרה הזה שדה מגנטי בתדר נמוך) התוצאה היא שאנשים (וילדים) סובלים מכאבי ראש.
הבעיה שבמקרים האלה מי שעושה את הטעויות לא נפגע.
הקו לא היה צריך להיות שם בשלב האיכלוס של השכונה, אבל השכונה כבר מאוחלסת והקו עדיין שם.
אנשים סובלים מכאבי ראש ותסמינים של חשיפה לקרינה והראשויות אומרות "הכל בתקן".
בנתיים הפתרון מתמההמה ומתעקב ובית הספר לא ממלא את יעודו.
שאלתם את עצמכם פעם איך תוצאות המדידות מתחת לסף ועדיין אנשים סובלים? זה כי הסף לחשיפה לשדה מגנטי בתדר נמוך הוא סף ממוצע ל24 שעות או ממוצע שנתי. 4 מיליגאוס בממוצע ביום הגרוע ביותר ו2 מיליגאוס בממוצע שנתי. את הממוצע השנתי קשה לחשב אז מחשבים את היומי, מה שמאפשר חשיפה של תלמידים ל8 שעות ביום לרמה של 10 מיליגאוס וזה עדיין יחשב תקין. ברמה כזו חלקם הגדול כבר יסבול מכאבי ראש.
לכן אין להשתמש בממוצע. אם עוצמת השדה מעל 2 מיליגאוס יש לדרוש שינוי.
בהצלחה להורים ותלמידים.
אני מקווה שהקו יועתק במלואו במהרה, ולמרות שלא נראה שזה יקרה אני מקווה שהראשויות ילמדו מהמקרה הזה ויבינו שחשיפה לקרינה בתדר נמוך (שדה מגנטי מרשת החשמל) אינה בריאה גם ברמות נמוכות יחסית וכי לחישוב הממוצע המקל אין אחיזה במציעות.


